הגדלה של הטקסטהחזר גודל טקסט לבררת המחדלsmallTextשנה לרקע בהיר וכתב כהההחזר את הצבעים לבררת המחדלשנה לרקע כהה וכתב בהיר
fbiconphone

lekavot

משהו לקוות לו

להתחיל מחדש, לדאוג לעצמך, לבחור באיכות חיים

פנו אלינו



אנא הכנס שם



אנא הכנס מספר טלפון



כתובת המייל לא תקינה



Invalid Input



Invalid Input



Invalid Input



Invalid Input





לקוחותינו

מדורים

יוסי ביור מספר על ילדותו בהונגריה בתקופת השואה

יוסי ביור, מתנדב במחלקת התרבות בבית על"ה, מספר על ילדותו בהונגריה בתקופה האפלה בהיסטוריה
יוסי בן ה-87 מתנדב בעל"ה כבר 9 שנים במחלקת התרבות של העמותה. הוא הגיע לעמותה בעקבות חברו הטוב יואל פלדמן ז"ל שניהל את "קפה על"ה" ועם המעבר לבית על"ה החדש, ממשיך יוסי להגיע מידי בוקר לעמותה ומכין את אולם ההרצאות לרבות כל הציוד הנדרש להפעלה לקראת ההרצאה, בנעימות המאפיינת אותו.
יוסי נולד בשנת 1931 בבודפשט כילד יחיד להוריו.

 

הוא למד בבית ספר ממלכתי, חי חיים רגילים וטובים בשוויון מלא עם שכניו הלא יהודים. "בתור ילד הייתי משחק עם ילדי השכונה יהודים ולא יהודים "מספר יוסי "יהודים הגיעו לדרגות גבוהות בעמדות מפתח כמו שופטים, גנרלים, עמדו בראש בתי חרושת של תעשייה כבדה, כך שאף פעם לא הרגשתי רדיפה כלפי יהודים."
עם פרוץ מלחמת העולם השניה בשנת 1939, החלו להופיע חוקים שהגבילו את העיסוק, התנועה והלימודים של יהודי הונגריה ועדיין החיים היו יחסית שלווים. אביו גויס לעבוד במחנה עבודה סגור ואימו שנולדה באוסטריה, לימדה גרמנית בקרב משפחות הונגריות.


בחודש מרץ 44', עם פלישת הגרמנים להונגריה הכל התשנה במהרה. הילדים גורשו מבתי הספר. בתחילה מספר יוסי שכילד הוא וחבריו שמחו מאוד על החופש שקיבלו, שמחה שאט אט השתנתה. בחודשיוסי ביור אוקטובר באותה השנה, תחת שליטת מפלגת 'צבא החץ', מפלגה נאצית הונגרית אכזרית ביותר, יוסי ומשפחתו גורשו מביתם לבית שהיה מסומן כבית שמתגוררים בו יהודים והם אולצו לגור בדירה שבה התגוררה משפחה יהודית אחרת.


חל איסור מוחלט להחזיק ברדיו או בטלפון. גם כשהצליחו להאזין לרדיו בהיחבא הם הקשיבו לתחנת ה-BBC בלונדון שמבשרת על ניצחונות בלבד, כך שלא היה להם מושג על מה שמתרחש ולא ידעו דבר על מחנות הריכוז וההשמדה.


"היינו הולכים עם טלאי צהוב, דבר שנתן אפשרות שיכו אותך או יהרגו אותך. גם שעות היציאה הוגבלו מהבית והיינו מתקיימים מתלושי מזון. אנשים מתו ברחובות מרעב. התנאים היו קשים ביותר. באותה עת היו לוקחים קבוצות אנשים לנהר הדנובה, אמנם שמענו יריות אבל לא היה לנו מושג שהורגים שם את כולם. וכך ב-9/11 ריכזו את כל הנשים עד גיל 40 ונאמר להן להגיע עם ציוד לשלושה ימי עבודה. אימי שמעה לקריאות אלו והתייצבה. הם לקחו אותה ברגל עד לגבול אוסטריה כשמזג האוויר מקפיא בחוץ."


"היא הספיקה לשלוח לנו גלויה שבה היא סיפרה לנו שהיא עומדת לחצות את הגבול וביקשה מאיתנו לשלוח עבורה תעודת חסות של ראול ולנברג, ג'ורג'ו פרלסקה וקרל לוץ, שהפכו בסוף המלחמה לחסידי אומות העולם. בזכות תעודות אלו, הם הצילו אלפי יהודים ממחנות ההשמדה. אבל לצערי כשעדיין לא ידעתי זאת אימי לא שרדה ומתה במחנה ההשמדה ברגן בלזן, שלושה ימים לפני שחרורו."
עד היום יוסי חש באופן שלא משתמע לשתי פנים את ההונאה שהייתה "רימו אותנו כשאמרו לנו שלוקחים אותן לעבודה. אף אחד לא הזהיר אותנו. היה לנו כסף, אימי ידעה גרמנית היטב ויכלה להסתתר אילו הייתה יודעת מה היו הכוונות האמיתיות של הנאצים."


לאחר שאימו נלקחה ממנו והוא נותר לבדו בגיל 13 בלבד, ניגשה אליו אשתו הנוצריה של אב הבית שפיקח על הבניין שלהם, אמרה לו לקחת מעט דברים והיא לקחה אותו, תוך שהיא מסכנת את חייה ואת חיי משפחתה, למקום מחבוא בבית שהיה מוגן על ידי הצלב האדום הספרדי.
לאחר תקופה קצרה, הודיעו להם שהמקום שבו הם שוהים מסוכן היות ומפלגת צלב החץ לא התייחסה למקומות מסומנים ומוגנים ועשתה כרצונה, יוסי קיבל החלטה להיכנס לגטו ביוזמתו, שם שהה ביחד עם בת דודתו במעון ילדים שדודה שלו ניהלה.


במקביל הרוסים החלו להתקרב ובאופן מפתיע הגנרל הגרמני שהיה ממונה על הגטו, שמר על יהודי הגטו מפני צלב החץ, שתכננו לחסל את כל הגטו. הוא הציב את אנשיו כשומרים ומנע מאנשי מפלגת החץ להיכנס ולבצע חיסולים בגטו ובתאריך 18/1 בשנת 45' הרוסים הגיעו ושחררו את הגטו. לאחר השחרור התחילו כולם לחפש קרובי משפחה. מצאתי את אבי, סבי וסבתי וחזרנו לביתנו הישן. אנשים החלו לחזור מהמחנות ומידי יום הייתי מחכה לאימי בתחנת הרכבת שתשוב עד אשר נודע לנו שהיא מתה מהקור ומהרעב."

עם סיום המלחמה יוסי הצטרף לשומר הצעיר ובסוף דצמבר 45' עבר את הגבול לאוסטריה עם קבוצה של 150 ילדים. משם הוא הגיע לגרמניה והיה שנתיים במחנה אונר"א – כתחנה בדרך להגיע לארץ ישראל. במחנה סיפקו להם אוכל, בגדים, לימודים, טיפול רפואי ולמעשה סופקו כל צרכיהם.
"השהייה במחנה אונר"א הייתה אחת התקופות היפות בחיי" אומר יוסי "שם הכרתי את חברי יואל פלדמן. באותו זמן במחנה, היינו צריכים לנסוע לשווייץ להשתתף בסרט. יואל נסע אבל החלטתי שאני לא רוצה להשתתף ובמקום לנסוע לשווייץ הגעתי למרסיי לתקופה קצרה ומשם לקחו אותנו לנמל סט, שם עלינו על אניית המעפילים אקסודוס בדרך לארץ. אנייה שהייתה מיועדת ל-450 אנשים ואנחנו היינו 4554 אנשים על אנייה שהייתה גרוטאה."

"הודות לאנגלים שלא היו מוכנים לתת לנו להיכנס לארץ והשיבו אותנו לצרפת, בזמן שהצרפתים לא הסכימו להוריד אותנו בכוח מהאנייה, האנגלים החליטו לקחת אותנו לגרמניה ושם להוריד אותנו בכוח ולהעביר אותנו אל מחנות הריכוז בגרמניה. אקט זה של האנגלים הכה גלים בכל העולם וסייע לכך שמדינות רבות החליטו להצביע באו"ם ב-29 בנובמבר 47' בעד הקמת מדינה יהודית ואני שמח שהייתי על הספינה הזאת ושהיה לי חלק בכך."

יוסי שהה שנה נוספת במחנות בגרמניה וכעבור שנה באפריל 48' הגיע לארץ ישראל. "הגעתי לרחובות בשנת 52' ומאז ועד היום אני כאן. בשנת 55' הכרתי את רעייתי, לה אני נשוי 64 שנים. נולדו לנו שני ילדים, בן ובת והיום יש לנו חמישה נכדים ושני נינים."